תניא פרק לב – חלק ב'

וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵרוֹ שֶׁחָטָא, מִצְוָה לִשְׂנֹאתוֹ וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ, הַיְנוּ בַּחֲבֵרוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת וּכְבָר קִיֵּם בּוֹ מִצְוַת "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ", עַם שֶׁאִתְּךָ בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ מְקֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכו', אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה. לוֹמַר שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה' וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם "בְּרִיּוֹת" בְּעָלְמָא, צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכֻלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה'; וְהֵן לֹא, לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵעִים.